ביאור שטיינזלץ על שבת ק״מ

1 לפי שאין עושין אותה אלא לגוון, שצריכים את החלמון רק להוסיף צבע נאה לתבשיל, ואולם אין בכך כדי לבטל את חשיבות החלבון כאוכל ולעשותו כפסולת, ולכן אין בזה ברירה ממש.

2 א איתמר נאמר חרדל שלשו מערב שבת. למחר, בשבת, אמר רב: משנה בו וממחו ממיס אותו ביין או מים באמצעות כלי אבל לא ביד, וזהו השינוי.

3 אמר ליה לו שמואל: ביד?! אטו וכי בכל יומא יום ממחו ליה אותו ביד?! והלא מאכל חמורים הוא אם עושים אותו בצורה זו! ובודאי אין זו דרך עשייתו בימי החול, ואין אם כן להתיר את המסתו בשבת בכלי. אלא אמר שמואל להיפך: ממחו ביד לעשות שינוי ואינו ממחו בכלי כדרכו.

4 בענין זה אתמר נאמר שנחלקו גם אמוראי ארץ ישראל. שר' אלעזר אמר: אחד זה ואחד זה, בין ביד בין בכלי — אסור. ור' יוחנן אמר: אחד זה ואחד זה — מותר. אביי ורבא דאמרי תרוייהו שאמרו שניהם: אין הלכה כר' יוחנן שהתיר.

5 לאחר זמן קם עמד ר' יוחנן בשיטתיה בשיטתו של ר' אלעזר, שהסכים לשיטה זו הלכה למעשה, ואסר בכל מקרה, וקם עמד ר' אלעזר בשיטתיה בשיטתו של שמואל האוסר לעשות רק בכלי. ועל כך אביי ורבא דאמרי תרוייהו שאמרו שניהם: הלכה כר' יוחנן שאסר הכל.

6 ומסופר: אימיה אימו, אומנתו של אביי עבדא ליה עשתה לו חרדל, ולא אכל. דביתהו אשתו של זעירא עבדא ליה עשתה לו לר' חייא בר אשי תלמידו, ולא אכיל אכל. אמרה ליה לו: לרבך עבידי ליה עשיתי לו ואכל, ואת לא אכלת ואתה אינך אוכל? אמר רבא בר שבא: הוה קאימנא קמיה היייתי עומד לפני רבינא ובחשי ליה בשופתא דתומא ובחשו לו חרדל בעמוד העלי של השום ואכל.

7 אמר מר זוטרא: לית הלכתא ככל הני שמעתתא אין הלכה ככל האמרות הללו, אלא כי הא דאתמר כמו זו שנאמר: חרדל שלשו מערב שבת, למחר הריהו ממחו בין ביד בין בכלי ונותן לתוכו דבש. וכשהוא ממחה לא יטרוף בחוזק וכדרך אומנות, אלא מערב אותו בנחת.

8 שחליים מין ירק ששחקן מערב שבת, למחר נותן לתוכן שמן וחומץ, וממשיך מכניס לתוכן אמיתא. ולא יטרוף אלא מערב. וכן שום שריסקו מערב שבת, למחר בשבת הוא נותן לתוכו פול וגריסין, ולא ישחוק אלא מערב, וממשיך את אמיתא לתוכן ושואלים: מאי מהי אמיתא? ומשיבים: היא נינייא נענע, מנתה. אמר אביי: שמע מינה למד מכאן כי האי זו הנינייא הריהי מעליא לתחלי מעולה, יפה, לשחליים.

9 ב ועוד שנינו במשנה שעושין אנומלין משקה יין בשבת. תנו רבנן שנו חכמים בברייתא: עושין אנומלין בשבת, ואין עושין אלונטית. ומסבירים: ואיזו היא אנומלין ואיזו היא אלונטית? אנומלין היא תערובת של יין ודבש ופלפלין. אלונטית היא תערובת של יין ישן ומים צלולין ואפרסמון, דעבדי לבי מסותא למיקר שעושים אותו לאחר רחיצה בבית המרחץ להתקרר מחום הרחצה ויש בכך מעין רפואה, ולכן אסור לעשותה בשבת.

10 אמר רב יוסף: זימנא חדא עלית בתר פעם אחת נכנסתי אחר מר עוקבא לבי באני לבית המרחץ. כי נפקי, אתאי אשקיין חמרא חד כסא, וחשי מבינתא דראשי ועד טופרא דכרעי כאשר יצאתי, בא והשקה אותי יין זה כוס אחת, וחשתי בצינתו משערות ראשי ועד ציפורן רגלי. ואי אשקיין כסא אחרינא — הואי מסתפינא דלמא מנכו לי מזכותא דעלמא דאתי ואם היה משקני כוס אחרת נוספת — הייתי חושש שמא מנכים לי מזכות העולם הבא אם הייתי נשאר חי לאחר מכן. ושואלים: והא והרי מר עוקבא הוא זה דשתי כל יומא ששותה כל יום משקה זה ואיך אינו ניזוק? ומשיבים: שאני שונה מר עוקבא דדש ביה שהוא רגיל בו.

11 ג משנה אין שורין את צמח החילתית בפושרין כדי להכין ממנו משקה לרפואה. אבל נותן אותו לתוך החומץ כתבלין רגיל. ואין שולין שורים את הכרשינין במים לברור אותם מפסולתם, ולא שפין אותן ביד להסיר מהם הפסולת אבל נותן אותם לתוך הכברה או לתוך הכלכלה סל, ואם יצאה הפסולת יצאה.

12 ואין כוברין מנפים, מסננים את התבן בכברה, וכן לא יתננו על גבי מקום גבוה בשביל שיצא המוץ מנשיבת הרוח. אבל נוטל הוא תבן בכברה ונותן לתוך האיבוס של בהמה, ואם נפל המוץ אינו חושש.

13 ד גמרא איבעיא להו נשאלה להם ללומדים: שרה חלתית בשבת בשוגג, מאי מה דינו? תרגמא הסבירה רב אדא נרשאה מהעיר נרש קמיה לפני רב יוסף: שרה — חייב חטאת.

14 אמר ליה לו אביי: אלא מעתה אם שרה אומצא במיא חתיכת בשר במים הכי נמי דמיחייב כך גם כן תאמר שיתחייב? והרי אין זה בישול כלל! אלא אמר אביי: אסור הדבר מדרבנן מדברי סופרים כדי שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול.

15 בעא מיניה שאל ממנו ר' יוחנן מר' ינאי: מהו הדין האם מותר לשרות בשבת את החלתית בצונן? אמר ליה לו ר' ינאי: אסור. והקשה לו ר' יוחנן: והא אנן תנן והרי אנחנו שנינו במשנה: אין שורין את החלתית בפושרין, ונלמד מכאן: הא הרי בצונן מותר!

16 אמר ליה לו ר' ינאי: אם כן מה בין לי ולך. כלומר, כאן ההבדל בין ידיעותי וידיעותיך, שאני יכול לדון בהלכה באופן מעמיק יותר, כי במקרה זה אין לסמוך על משנתנו, לפי שמתניתין יחידאה משנתנו כדעת יחיד היא, דתניא שכן שנינו בתוספתא: אין שורין את החלתית לא בחמין ולא בצונן, ר' יוסי אומר: בחמין — אסור, בצונן — מותר. ונמצא שמשנתנו שאינה אוסרת בצונן היא רק כדעת ר' יוסי, ואין ללמוד הלכה ממנה.

17 ושואלים: למאי עבדי ליה למה עושים אותה, את החלתית השרויה? ומשיבים: ליוקרא דליבא לכובד הלב, שמי שחש כאב בלבו שותה חלתית לרפואה. מסופר: רב אחא בר יוסף חש ביוקרא דליבא בכובד הלב. אתא לקמיה בא לפני מר עוקבא לשאול בעצתו. אמר ליה לו מר עוקבא: זיל שתי תלתא תיקלי חילתתא בתלתא יומי לך שתה משקל שלושה שקלים חלתית בשלושה ימים. אזל אישתי חמשא הלך ושתה ביום החמישי בשבת ומעלי ובערב שבת. לצפרא אזל בבוקר הלך ושאל בי מדרשא בבית המדרש מה לעשות בשבת. אמרו ליה לו: תנא דבי שנה החכם מבית מדרשו של רב אדא, ואמרי לה ויש אומרים כי תנא דבי שנה החכם מבית מדרשו של מר בר רב אדא: שותה אדם בשבת חלתית אפילו קב או קביים ואינו חושש משום גזירת רפואה, שאף בריאים שותים אותה.

18 אמר להו להם רב אחא בר יוסף: בענין ההיתר לשתות — לא קמיבעיא נשאלה לי השאלה, כי קא מיבעיא כאשר נשאלה לי — הרי זה בענין ההיתר לשרות מאי מהו דינו? אמר להו להם רב חייא בר אבין: בדידי הוה עובדא בי עצמי היה מעשה, ואתאי שאילתיה ובאתי ושאלתיו לרב אדא בר אהבה אותה שאלה ולא הוה בידיה היתה בידו תשובה לכך. אתאי שאילתיה באתי ושאילתיה מרב הונא, ואמר: הכי קאמר כך אמר רב: שורה בצונן ומניח בחמה שיתחמם מעט על ידי כך ויהא ראוי לשתיה.

19 ושואלים: האם פסק כמאן דשרי כמי שהתיר לשרות חלתית בצונן? ומשיבים: אפילו למאן דאסר לדעת מי שאוסר, הני מילי דברים אלה אמורים דווקא היכא היכן שלא אישתי שתה כלל, אבל הכא כאן כיון דאישתי חמשא ומעלי שבתא ששתה ביום חמישי וערב שבת, אי אם לא שתי ישתה בשבת — הריהו מיסתכן בכך, ולכן הותרה לו שריית החלתית.

20 ה ומביאים בדרך אגב סיפור נוסף על רב אחא בר יוסף: מיסתמיך ואזיל היה נשען והולך רב אחא בר יוסף אכתפיה על כתיפו של רב נחמן בר יצחק בר אחתיה בן אחותו. אמר ליה לו רב אחא: כי מטינן לבי כאשר נגיע לבית רב ספרא עיילינא הכניסני. כי מטו עייליה כאשר הגיעו הכניסו רב נחמן. בעא מיניה שאל ממנו רב אחא מרב ספרא: מהו הדין ביחס לכסכוסי כיתניתא בשבתא לשפשוף וריכוך כתונת בשבת כשהיא נעשית נוקשה לאחר כביסה? האם לרכוכי כיתניתא קא מיכוין — ושפיר דמי האם לרכך את הכתונת הוא מתכוון — ומותר, או דילמא לאולודי חיורא קמיכוין — ואסיר שמא להוליד, להוסיף, לובן הוא מתכוון — ואסור? אמר ליה לו רב ספרא: לרכוכי קא מיכוין ושפיר דמי לרכך הוא מתכוון — ומותר.

21 כי נפק אתא כאשר יצא ובא רב אחא מבית רב ספרא, אמר ליה לו רב נחמן: מאי בעא מר מיניה מה שאל אדוני ממנו מרב ספרא? אמר ליה לו רב אחא בעי מיניה שאלתי ממנו: מהו הדין ביחס לכסכוסי כיתניתא בשבתא לשפשוף וריכוך כתונת בשבת, ואמר לי: שפיר דמי יפה הדבר, מותר.

22 ושאל רב נחמן בר יצחק: ותבעי ליה למר סודרא ושתישאל לו לאדוני אותה שאלה ביחס לשפשוף סודר? ענה לו: בענין סודרא סודר לא קמיבעיא נשאלה לי השאלה, דבעי ששאלתי מרב הונא, ופשיט ופתר לי שמותר רי"ף.

23 ושאלו רב נחמן: ותיפשיט ליה למר מסודרא ושתפתר לו לאדוני בעיה זו מסודר? אמר ליה לו רב אחא: יש להבדיל בין המקרים, התם שם בכותונת — מיחזי כי אולודי חיורא נראה כהולדת, עשיית לובן, ואילו הכא — לא מיחזי כאולודי חיורא כאן בסודר — אינו נראה כעשיית לובן, שאין מקפידים כל כך על לובנו של סודר, ובודאי מתכוונים רק לרככו.

24 אמר רב חסדא: האי כיתניתא כותונת זו

25 משלפו לדידה מקניא להסיר אותה מן הקנה שהיא תלויה בו — שרי מותר, ואולם להסיר קניא את הקנה ממנה — אסור, שקנה זה אינו כלי, והרי הוא מוקצה. אמר רבא: ואם כלי קיואי כלי אורגים הוא — מותר, שאף שמלאכתו לאיסור, כיון שכלי הוא מותר לטלטלו.

26 אמר רב חסדא: האי כישתא דירקא אגודת ירק זו, אי חזיא אם ראויה היא למאכל בהמה — שרי לטלטולי מותר לטלטלה בשבת, ואי ואם לא — אסיר אסור לטלטלה.

27 אמר רב חייא בר אשי שכך אמר רב: האי תליא, דבשרא וו זה, שתולים בו בשר — שרי לטלטולי מותר לטלטלו, שהוא ראוי גם לשימוש אחר, ואולם וו דכוורי של דגים — אסיר אסור לטלטלו, לפי שריחו רע ר"ח, ואין משתמשים בו אלא לדגים בלבד.

28 אמר רב קטינא: העומד באמצע המטה על נסר אחד עלול הוא לשברו, והריהו כאילו עומד בכריסה של אשה שודאי יזיק לה, ואף כאן ודאי יגרום לשבירת המיטה גאונים, ולכן אם עושה זאת בשבת — מותר. ומעירים: ולאו מילתא היא ואין זה דבר שמתקבל להלכה.

29 א כיון שהוזכרו דברי רב חסדא באגודות ירק, מביאים כמה עצות בענין זה ובדברים דומים שאמר רב חסדא כדי לייעץ לתלמידי חכמים עניים המתפרנסים בדוחק: בר בי רב דזבין ירקא בן בית הרב תלמיד חכם הקונה ירק — ליזבין אריכא שיקנה אגודה ארוכה, שהרי כישא כי כישא האגודה כמו אגודה, שלכל אגודות הירק עובי אחד, ואורכא האורך בא ממילא כרווח.

30 ועוד אמר רב חסדא: בר בי רב דזבין קניא בן בית הרב הקונה קנים — ליזבין אריכא שיקנה ארוכים, שהרי טונא כי טונא האגודה כמו אגודה, שלכל אגודות הקנים עובי אחד, ואורכא והאורך הוא רווח ממילא. ועוד

31 אמר רב חסדא: בר בי רב דלא נפישא ליה ריפתא בן בית הרב שאין לו פת מרובה — לא ליכול ירקא יאכל ירק, משום דגריר שהוא גורר ומעורר את התיאבון. ואמר רב חסדא: אנא אני לא בעניותי אכלי ירקא אכלתי ירק, ולא בעתירותי אכלי ירקא בעשירותי אכלתי ירק. בעניותי לא אכלתי — משום דגריר שהוא גורר ומעורר את התיאבון. בעתירותי בעשירותי לא אכלתי — דאמינא שאמרתי: היכא דעייל ירקא, ליעול בשרא וכוורי היכן שנכנס ירק, שיכנסו בשר ודגים.

32 ועוד אמר רב חסדא: בר בי רב דלא נפישא ליה ריפתא בן בית הרב שאין לו פת מרובה — לא ליבצע בצועי יחתכנה לחתיכות קטנות, אלא יאכל כמה שיש לו בבת אחת. ועוד אמר רב חסדא: בר בי רב דלא נפישא ליה ריפתא בן בית הרב שאין לו פת מרובה — לא ליבצע יבצע לאורחים. מאי טעמא מה טעם? — דלא עביד שאינו עושה בעין יפה. ועוד אמר רב חסדא: אנא מעיקרא אני מתחילה לא הואי בצענא הייתי בוצע עד דשדאי שהייתי משליך, מכניס ידי בכולי מנא בכל כלי, ואשכחי ביה ומוצא בו כל צרכי.

33 ועוד אמר רב חסדא: האי מאן מי שאפשר ליה למיכל נהמא דשערי ואכל דחיטי לו לאכול לחם שעורים ואוכל לחם של חיטים — קעבר הריהו עובר משום "בל תשחית", שהוא כמבזבז ללא צורך. ואמר רב פפא: האי מאן מי שאפשר לו למישתי שיכרא ושתי חמרא לשתות שכר ושותה יין — עובר משום "בל תשחית". ואולם מעירים על דברים אלה: לאו מילתא היא אין זה דבר נכון כי "בל תשחית" דגופא של הגוף עדיף, וטוב לאדם שישמור על גופו במזון טוב מאשר ישמור על ממונו.

34 ועוד אמר רב חסדא: בר בי רב דלית ליה משחא בן בית הרב שאין לו שמן — נימשי במיא דחריצי ירחץ, יסוך, במי תעלות, שהירוקת שעליהם יש בה תועלת כמו סיכה בשמן.

35 ועוד אמר רב חסדא: בר בי רב דזבין אומצא בן בית הרב הקונה בשר — ליזבין אונקא, דאית ביה תלתא מיני בישרא שיקנה מן הצואר, שיש בו שלושה מיני בשר.

36 ועוד אמר רב חסדא: בר בי רב דזבין כיתוניתא בן בית הרב הקונה כותונת — ליזבן שיקנה מאלו שעושים בנהר אבא, וניחוורה וירחצנה כל תלתין יומין שלושים ימים, דמפטיא ליה תריסר ירחי שתא שתספיק לו לשנים עשר חודשי השנה, ואנא ערבא ואני ערב שתשמר הכתונת. ומעירים: מאי מה פירוש "כיתוניתא" — כיתא נאה, שכתונת נאה מכניסה אותו לחבורה כתה של הלבושים כיאות.

37 ועוד אמר רב חסדא: בר בי רב לא ליתיב אציפתא חדתא, דמכליא מאניה בן בית הרב אל ישב על מחצלת חדשה, לפי שהיא מכלה את בגדיו ברטיבותה.

38 ועוד אמר רב חסדא: בר בי רב לא לישדר מאניה לאושפיזיה לחווריה ליה בן בית הרב אל ישלח בגדיו למאכסנו לכבס לו, דלאו אורח ארעא, דילמא חזי ביה מידי, ואתי למגניא שאין זה דרך ארץ, שמא יראה בו דבר כגון קרי, ויבוא להתגנות בפני מארחו.

39 ב ולאחר עצותיו של רב חסדא לתלמידי חכמים מביאים עוד מעצותיו לבנותיו. שאמר להו להן רב חסדא לבנתיה לבנותיו: תיהוי צניעתן באפי גברייכו היינה צנועות בפני בעליכן, לא תיכלון נהמא באפי גברייכו אל תאכלו לחם בפני בעליכן, שמא תאכלו יותר מדי ותתגנו בעיניהם.

40 וכן לא תיכלון ירקא בליליא אל תאכלו ירק בלילה, לפי שהירק גורם לריח הפה, לא תיכלון תמרי בליליא אל תאכלו תמרים בלילה, ולא תשתון שיכרא בליליא ואל תשתו שכר בלילה, שכל אלה משלשלים, ולא תיפנון היכא דמפני גברייכו ואל תפנו לצרכיכן במקום שנפנים בעליכן שלא תמאסו עליהם.

41 וכי קא קארי אבבא איניש וכאשר קורא על הפתח אדם הרוצה להיכנס לא תימרון אל תאמרון "מנו" "מי הוא", אלא "מני" "מיהי" בלשון נקבה, שיראו שאין להן עסק עם גברים אחרים.

42 והואיל ורב חסדא רצה להראות להן מעלת הצניעות, נקיט מרגניתא בחדא ידיה וכורא בחדא ידיה והחזיק מרגלית בידו האחת ורגב בידו האחרת. מרגניתא — אחוי להו, וכורא — לא אחוי להו את המרגלית — הראה להן מיד ואת הרגב — לא הראה להן עד דמיצטערן שהצטערו, והדר אחוי להו ורק אחר כך הראה להן, ללמדן שדבר המוצנע מושך יותר מדבר גלוי ואפילו הוא פחות בערכו ממנו.

43 ג שנינו במשנה שאין שולין שורים את הכרשינין במים לברור אותם מפסולתם, ואולם מותר להאכיל את הבהמות כשנותן להן תבן באיבוס בתוך כברה. על כך מעירים: מתניתין משנתנו הריהי שלא כי האי תנא כשיטת תנא זה, דתניא ששנויה ברייתא, ר' אליעזר בן יעקב אומר: אין משגיחין בשבת בכברה כל עיקר, ואין משתמשים בה, שמא יבוא לברור.

44 ד משנה גורפין את התבן מלפני הפטם בהמה העומדת לפיטום ומסלקין את התבן לצדדין מפני הרעי בהמה הרועה בעצמה בשדה ר"ח, אלו דברי ר' דוסא. וחכמים אוסרין. נוטלין תבן המונח מלפני בהמה זו ונותנין לפני בהמה זו בשבת.

45 ה גמרא איבעיא להו נשאלה להם לתלמידים: רבנן ארישא פליגי חכמים האוסרים, האם על ראש המשנה הם חלוקים, או אסיפא פליגי על סוף המשנה הם חלוקים, או שמא אתרויהו פליגי על שניהם הם חלוקים?

46 תא שמע בוא ושמע פתרון לדבר ממה דתניא ששנינו בברייתא, וחכמים אומרים: אחד זה, תבן המונח לפני הפטם, ואחד זה, תבן המונח לפני הרעי — לא יסלקנו לצדדין, הרי שחולקים ואוסרים בשני המקרים.

47 אמר רב חסדא: מחלוקת זו היא דווקא באיבוס של קרקע, שעשו בקרקע כעין איבוס לתבן, אבל באיבוס של כלי — לדברי הכל מותר. ותוהים: ובאיבוס של קרקע מי איכא למאן דשרי האם יש מי שהתיר?! הא קא משוי הרי הוא משווה, מיישר בכך גומות, ועובר משום בונה או חורש! אלא, אי איתמר, הכי איתמר אם נאמר, כך נאמר: אמר רב חסדא מחלוקת זו היא דווקא באיבוס של כלי, אבל באיבוס של קרקע — לדברי הכל אסור, שיש בכך חשש יישור גומות.

48 ו ועוד שנינו במשנה שנוטלין את התבן המונח מלפני בהמה אחת ונותנים אותו לפני בהמה אחרת. תנא חדא שנויה ברייתא אחת: נוטלין מלפני בהמה שפיה יפה ונותנין לפני בהמה שפיה רע. ותניא אידך ושנויה ברייתא אחרת: נוטלין מלפני בהמה שפיה רע ונותנין לפני בהמה שפיה יפה, והרי זו לכאורה סתירה בין הברייתות!

49 אמר אביי: אידי ואידי זה וזה שתי הברייתות משמען שליטול את התבן המונח מקמי חמרא מלפני החמור ולהעבירו לקמי תורא לפני השור — שקלינן נוטלים אנו, וליטולו מקמי תורא מלפני השור ולהעבירו לקמי חמרא לפני החמור — לא שקלינן אין נוטלים. אלא יש לבאר את הלשון כך: והא דקתני וזו ששנינו "נוטל מלפני בהמה שפיה יפה" — הכוונה היא לחמור. ומדוע אומרים שפיהו יפה — כי לית ליה רירי אין לו רירים ואינו מרטיב ברירו את התבן שאינו אוכל. ו"נותנין לפני בהמה שפיה רע" — הכוונה לפרה